?מה קרה לקול של נעם

"תמיד היה לי חלום לשיר, ולא סתם לשיר, לשיר באמת מהלב החוצה...

הפער בין החלום למציאות היה גדול מידי... השמיעה המוזיקלית והקול שלי, לפי דעתי, היו חסרי תקווה לחלוטין, לכן הרצון הפנימי נשאר רק בגדר פנטזיות נעימות.

כאשר הגעתי למצב נפשי קצת מבולבל, בו מחשבותיי התגברו על הקול שלי, הבנתי שאני חייבת להעצים אותו אחרת אשתגע. המטרה השתנתה מלרצות לשיר יפה ולגעת באנשים, לפשוט להצליח למצוא שקט בראש שלי... להצליח לנהל את חיי בצורה שלווה, פתוחה וגם הגיונית וממוקדת.. ואז פגשתי את רימון..

​

ולפני הכל, התחלנו לקרוא לה בקול רם... לקרוא לנעם.

לאחר לא הרבה זמן היא ענתה. ומאז קיימת שיחה בינה לביני. והיא נותנת לי בעיקר ביטחון ואהבה. ותופסת אותי כשאני נשברת ועוזרת לי לחזור לעיקר ולא להאבד בטפל.

החסימה בגרון שלי עדיין קיימת.. אבל עכשיו אני מרגישה אותה לפחות. וכבר לא יכולה להדחיק או להתעלם ממנה... וגם הנשימה שלי מתרחבת לה. פתאום מגיע אוויר לנקודות חדשות בגוף שלי שלא ידעתי שאפשר להרגיש כל כך... וזה נעים... ועדיין לא קל... כי הקושי נוכח כל זמן שאני יודעת שקולי האמיתי אינו יוצא החוצה...

אבל אני יודעת בוודאות עכשיו שהוא קיים. והוא גדול, ואם רק אמשיך להתמיד אוכל לשיר ואפילו לגעת בלב של אנשים אחרים... וזו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל…"

​

​

את נעם קורנפלד הכרתי לפני שנה וחצי בכפר קסום בהרי ההימלאיה. היינו שכנות ונפגשנו לראשונה בגרם המדרגות המחבר בין קומת הקרקע שבה התגוררה לבין דירתי שבגג הבית. ראיתי עיניים צלולות ומלאות שמחה ותלתלים מחושמלים. היא שאלה אם תוכל ללמוד לשיר ומאז אני מלווה אותה בדרך מלאת אומץ והתפתחות אישית.

זו זכות גדולה לראות אותך גדלה ומתרחבת לממדייך האמתיים!

ותודה גדולה על גילויי הלב והאומץ להחשף ככה!